המפגש שלי עם הלוחש לכבשים

המפגש שלי עם הלוחש לכבשים היה מקרי לחלוטין.

בזמן שוטטות בשדות בלב סרדיניה אני מבחינה בעדר כבשים רובץ בנחת, ממש כאילו ביימו עבורי תמונה מגלוית פרסומת לאי הרועים האיטלקי.

אני מדלגת מעל גדר האבנים כדי לצלם אותן מקרוב אך ברגע שהן מבחינות בי הן נעמדות ומצטופפות זו לצד זו בדריכות. כלב הרועים הלבן, שנראה כמו כבשה בעצמו, ממלא את תפקידו בנאמנות ונובח בקול על הזרה החצופה שמעזה להטריד את מנוחתן.

למרות הנביחות, אני מתקרבת ומצליחה ל"גנוב" פריים קרוב, שנראה כמו תמונת פורטרט פסטורלית.

לפתע אני שומעת מאחוריי שריקה. הכלב נעמד דרוך וממתין

מבין העצים מאחוריי מגיח בחור צעיר בבגדי עבודה. הוא מחייך אליי ומתקדם אל עבר הכבשים בשקט כשהוא מוציא קולות מצמוץ מבין שפתיו. הכבשים זוקפות את ראשן ומביטות בו כמהופנטות.

הוא מתקרב אליהן ומושיט בעדינות את ידו והכבשה מתמסרת בהנאה לליטוף בקצה אפה.

אחרי שהוא מרגיע את הכבשים המבוהלות, הוא פונה אליי בחיוך ומציג את עצמו: מתיאה.

ואני מוקסמת ממעשיו, מכנה אותו בליבי "הלוחש לכבשים"…

לא במקרה התאהבתי בסרדיניה וחזרתי אליה שוב ושוב, יותר מכל מקום אחר בעולם.

סרדיניה היא שמורת טבע נדירה שקפאה בזמן וזהו סוד קסמה. האי השני בגודלו בים התיכון הוא גן עדן לחובבי הטבע הפראי ולנופיו הבתוליים יש עצמה משכרת. עקב הריחוק מן היבשת האיטלקית, בוששה הקדמה להגיע לאי וכך נשמרה פשטותו האותנטית.

סרדיניה שוברת שיא בצפיפות האוכלוסין הנמוכה באירופה. באי שגדלו דומה לזה של ישראל חיים רק כמיליון וחצי תושבים, ולצדם כ- 3 מיליון כבשים מאושרות במיוחד, הנהנות משטחי מרעה עצומים המשתרעים על רבע משטחו של האי

בלב האי הסלעי והסבוך, מבוצר ברכס הרים נישאים ומשוננים נמצא חבל ארץ ברבג'יה. שמו נגזר מהמילה הלטינית ברבריה (Barbària) ששימשה את הרומאים לציון האזור הפראי בלב סרדיניה בו התנגדו בעקשנות לכיבוש הרומי במשך מאות שנים.

זהו אחד מהאזורים המבודדים ביותר באירופה, המיושב בדלילות בכפרים קטנטנים של רועי צאן מחופרים בצמחיית הפרא ההררית, החושף למבקרים בו את תמציתה המחוספסת של סרדיניה האותנטית.

אורח החיים המסורתי, המקדש את הקשר העמוק של התושבים לאדמה ולהיסטוריה שלהם, נשמר עד היום בכפרי ההרים של ברבג'יה, ורבים מהתושבים ממשיכים לעסוק במלאכות המסורתיות אשר עוברות מדור לדור במשפחתם.

גם ידידינו הלוחש לכבשים, החליט להתמסר למסורת המשפחתית של ייצור גבינות צאן, למרות שהוא מודע היטב לאפשרויות הקדמה הממתינות לו לצעירים רבים מעבר להרים.

הוא מזמין אותי לבית החווה הסמוך לשדה ואת פנינו מקדמת תמונה פסטורלית של כביסה תלויה על חבל המתנופפת ברוח. אני מתחילה להבין את הבחירה שלו. יש במקום קסם פסטורלי שמשרה נינוחות נעימה.

רחבת הבית הפתוחה בנויה בצורת ח' ובמרכזה עץ זית והכל מעוצב בפשטות כובשת.

במחסן הגבינות, חדר קטן ואפל בו מסודרות עשרות ככרות גבינה על מדפי עץ, נישא ריח חמים באוויר בארומטיות עוטפת שפשוט אי אפשר לתאר.

שם גם אני פוגשת את אב המשפחה, אנטוניו, אשר מסביר לי עוד על ייצור הגבינות, בעודו מלטף בתנועות אוהבות ומדויקות את גלילי הגבינה העגולים.

"פקורינו סרדו – הגבינה המסורתית של ברבג'יה נחשבת לאחת מהגבינות הטובות בעולם.

היא עשויה עיבוד גולמי של חלב כבשים טרי, עשירה באומגה 3, והתיבול המעושן מבחוץ מעניק לה את טעמה הייחודי, שלא תטעמי באף מקום אחר".

הוא בוצע בנחת חריץ גבינה ואומר בחיוך: "תטעמי בעצמך ואז תביני…".

"אני מכבד באופן עמוק את המסורת של המשפחה שלי וחשוב לי להמשיך אותה גם עבור ילדיי בעתיד." מוסיף מתיאה בגאווה

"אנחנו מקפידים להשתמש באותן שיטות ומתכונים בהם השתמשו אבותיי מאות שנים ולא שינינו כמעט דבר. הכבשים שלנו גדלות ורועות בטבע וניזונות מצמחי התבלין אשר גדלים פרא ברחבי המרעה".

"אנו ממשיכים לחלוב אותן, כמו פעם, בידיים בלבד. כל יום. לפעמים פעמיים ביום"

"גם את הגבינה אנחנו מכינים באותן שיטות מסורתיות של פעם – אנחנו מבשלים את החלב הטרי בסיר עתיק ובוחשים אותו במקל עץ פשוט. זה חלק מהטעם המיוחד של הגבינה…" הוא צוחק

ההכרות שלי עם משפחת מורו לא הסתיימה במפגש זה.

באותו יום הם הזמינו אותי בנדיבות להישאר לארוחת הצהרים ולאחריה הצטרפתי אליהם לחליבה, ואפילו התנסיתי בה בעצמי (עם תוצאות לא מרשימות במיוחד…)

אבל למרות כישורי החליבה הלקויים שלי, נפשי נקשרה בנפשם ואפשר לומר שאימצתי אותם כ"משפחה" שלי בסרדיניה, כשבכל ביקור נוסף שלי באי אני עושה את דרכי אל ביתם כדי לפגוש אותם שוב ושוב.

בביקור האחרון שלי, ציפתה לי הפתעה. בני המשפחה פתחו חנות קטנה בלב הכפר, בה הם מוכרים ממבחר התוצרת שהם מגדלים לתושבים המקומיים ותיירים. אבל בלב שלי התרחב בגאווה כשהבנתי שפורטרט הכבשים שלי, זה שהכניס אותי לחייהם – מככב גאון בחזית חנותם.