על מעלליו של ג'וליו שמעתי עוד לפני שחזרתי לסרדיניה, האי הקסום שכבש את לבי.
חזרתי לשם מכיוון שבאי זה נמצא האחוז הגבוה בעולם של קשישים שעברו את גיל מאה, מתוך מטרה להכיר מקרוב את מאריכי החיים המופלאים של סרדיניה ולגלות את סודותיהם לאריכות ימים ובריאות טובה.
"את חייבת להכיר את ג'וליו שלנו" אמר לי חבר שגר בכפר סמוך לעיר הבירה קאליארי. "הוא חתיכת טיפוס – אני בטוח שקשיש כזה מעולם לא פגשת".
מלאת סקרנות אני שמה פעמיי אל הכפר הציורי ואני ממתינה מול ביתו של ג'וליו בציפייה.
לבסוף אחרי המתנה ממושכת ("הוא בחור עסוק מאוד, ג'וליו שלנו") – הוא מגיע….
רכוב על אופניו ללא קסדה הוא מדווש במרץ לכיוון הבית. כשהוא רואה אותי ממתינה לו עם המצלמה, הוא מוריד יד אחת מן הכידון ורוכב בנונשלנטיות רק עם יד אחת, משוויץ ממש כמו ילד!
נמרץ ותכליתי הוא יורד מאופניו ומחנה אותם בחצר הבית.
למרות שאינו גבוה – קומתו זקופה והליכתו נמרצת ומלאת חיוניות. הוא אינו זקוק למשקפי ראייה או מכשיר שמיעה והעובדה שפיו נטול שיניים לחלוטין לא מפריעה לו לפזר חיוכים לכל עבר.
הבית הקטן בו הוא מתגורר כל חייו, צנוע ומסביר פנים ממש כמו ג'וליו שלנו.
על הקירות תלויים בגאווה צילומים שונים שלו והקדשות מכל רחבי העולם וניכר כי הכוכב שלנו, ג'וליו נהנה מאוד מהמעמד המיוחד שהוא זוכה לו בשנים האחרונות
הוא מושיב אותי במטבח ונע ברחבי החלל במרץ.
"אני עושה הכל לבד. אני מבשל, מנקה ואפילו מכבס לבד… " הוא צוחק ולאחר ששוטף בקפידה כוסיות פלסטיק קטנות הוא מוזג לי ליקר מנדרינות חזק, שעוצר את נשימתי ואחרי כמה שניות מחמם את הבטן בתחושה נעימה…
אני שואלת אותו על חייו והוא שולף בהתרגשות קופסת קרטון בלויה המכילה אוצר בלום: עשרות צילומים המתעדים את פרקי חייו. מהיר מחשבה ובעל זיכרון מעורר קנאה הוא מספר לי בשטף את הסיפורים המסתתרים מאחורי הצילומים: על תקופת שירותו בצבא איטליה במלחמת העולם השנייה, על אשתו המנוחה אליה הוא מתגעגע, על משפחתו הענפה, על חגיגות המאה להולדתו ואורח חייו הפעיל.
אני תוהה מה הסוד שלו, והוא מושך בכתפיו ואומר: "אין לי סוד, אני חי חיים פשוטים: אני אוכל הכל, אבל מעט – קצת גבינה, מעט לחם, ירקות ופירות. אני רוכב על האופניים בכל יום, אני מוקף במשפחה אוהבת וחברים ויש לי הרבה מאוד עיסוקים. מה עוד צריך אדם?"
ואכן נראה כאילו הוא לא נח לרגע: בחצר הוא מטפח גינת ירק קטנה עם צמחי תבלין ולצידה פינת עבודה עמוסת כלים בה הוא מכין מפצחי אגוזים: פטישי עץ מגולפים ביד הנושאים בגאווה את שמו ותאריך הלידה שלו.
"אני אוהב נוסטלגיה אבל מביט בציפייה קדימה" הוא אומר ומשתף אותי בהתרגשות לקראת יום הולדתו ה-101 אשר יחול ביום שבת הקרוב.
בשנה שעברה, כשחגג את יום הולדתו המאה התלוו אליו ל"רכיבת כבוד" אנשים רבים מהכפר ומסרדיניה כולה, וגם השנה יתלוו אליו כולם, אבל עם תוספת קטנה שקצת מצערת אותו.
"אני אוהב לרכב על האופניים, ושמח לרכב עם כולם" הוא אומר ומחמיץ פנים "רק חבל שמכריחים אותי לשים קסדה ואפוד זוהר…".
וברוח מרדנית זו, הוא מציע לי כוסית ליקר נוספת. "לא נספר לאף אחד" הוא קורץ אליי וצוחק…
לפני שאני עוזבת הוא מעניק לי במתנה מפצח האגוזים ממותג בשמו ושקית נייר מלאה באפרסקים הידועים של סן-ספרטה. ואז פתאום הוא קורא לי שוב, כאילו נזכר במשהו חשוב.
"הסוד לחיים" הוא אומר לי בחיוך רחב "הוא לצחוק הרבה. ילדתי, אל תיקחי את החיים יותר מדי ברצינות." הוא מסיים ופורץ בצחוק גדול.
אני נפרדת מן האיש שמוכיח כי גיל הוא רק מספר כרונולוגי ומתעקש ליהנות בכל רגע עם ניצוץ שובב בעיניים!
"הרוח שלך היא מה שמניע את חייך"
