בתאריך 21 במרץ נחגג יום השוויון Equinox (בו אורך היום שווה לאורך הלילה) המציין רשמית את תחילת האביב.
תקופת האביב מבשרת את התחדשות הטבע, תחילתם של חיים חדשים וסימן לשתילת הגידולים.
אלו הימים האחרונים של החורף הטמפרטורות מתחילות לעלות, קרני השמש החמימות מפשירות את השלג והאדמה הקפואה והטבע כולו מתעורר מתנומת החורף הארוכה: ניצנים בוקעים מהאדמה והמטעים והפרדסים מתמלאים בפריחה משכרת.
עדיין לא השכנעתם? קבלו עשר סיבות מעולות לבקר בסיציליה דווקא באביב ולא בעונה אחרת!
בוא האביב מבשר גם על החגים הדתיים: פסח ופסחא, שהושפעו מהמסורות העתיקות של חגיגות האביב בעולם הקדום לכבוד אלת הפריון, האהבה, המלחמה והתשוקה במסופוטמיה.
עישתאר הבבלית, עַשְׁתֹּרֶֹת הכנענית, אִסְתְּהַר הפרסית, אפרודיטה היוונית וונוס הרומית – כולן מהוות גלגולים שונים של אותה אלה נשית קדמונית.
לסיפור המיתולוגי גרסאות שונות, ועל פי אחת מהן ירדה עישתאר לעולם מהירח בתוך ביצה ענקית שנחתה בנהר הפרת. היא הייתה אלת הירח והתאהבה באל השמש – בעל.
בנם תמוז היה אל החקלאות והקציר שלימד את בני אדם חקלאות. הוא היה צייד מיומן, אבל בגיל 40 במהלך הצייד הוא נהרג על ידי חזיר בר. עישתאר, המכונה "מלכת השמיים" מכריזה לבני האדם כי אמנם תמוז המת עלה השמימה כדי להיות עם אביו בעל, אבל שהוא עתיד להיוולד מחדש ולחזור אל האדמה.
האם האבלה על אבדנו של בנה צמה ובוכה במשך 40 יום (יום אחד לכל שנה משנות חייו) והאנשים התאבלו וצמו עמה ונמנעו מאכילת בשר. בתום 40 ימי הצום נחגג "חג אִסְתְּהַר" – יום תחייתו של תמוז החוזר לחיים באופן סמלי בצורת היבולים המתחדשים באביב, החל ביום א' לאחר הירח המלא הראשון לאחר השוויון של האביב.
שקיעתה של הדת המסופוטמית במאות 1-5 לספירה במקביל לעלייתה של הנצרות לא מנעה מפולחן זה להמשיך ולהתקיים. למעשה, הנצרות אימצה ושילבה את החג הקיים בדת החדשה וקישרה את רעיון תחייתו של ישו אשר הביס את המוות להתחדשות הטבע לאחר תרדמת החורף, כשאת מקומה של אלת הפריון הגדולה מן המזרח ממלאת דמותה של מריה, אמו של ישו.
בתחילה, חגגה הנצרות המוקדמת את הפסחא בהתאם לחג הפסח היהודי (שהרי הסעודה האחרונה הייתה למעשה סדר פסח) וקבעו את מועד החג עפ"י הלוח העברי בט"ו בניסן.
בשנת 325 לספירה מתוך רצון להפריד בין החגים ולנתק את הקשר לדת היהודית קבע הקיסר קונסטנטין את החג עפ"י הלוח הרומי ביום א' הראשון שחל אחרי הירח המלא שחל אחרי יום השוויון. בנוסף, שינה את שמו – Easter – על שמה של אלת האביב הקדומה.
את 40 ימי הצום ייחסה הנצרות לארבעים הימים בהם ניסה השטן את ישו המבודד במדבר יהודה אשר לא שעה לפיתוייו, ובמרבית הארצות הקתוליות נותרה מהצום המקורי של ישו רק ההימנעות מאכילת בשר.
בשני החגים, פסח ופסחא, השתמרו סממנים פגאניים הקשורים בפולחן האלה הקדום:
הביצים שימשו כסמל לפריון בקרב הרומאים אשר נהגו לאכול ביצה מבושלת כסמל לאביב, וייתכן שמשם נובע מנהג אכילת ביצה קשה בליל הסדר כסמל להתחדשות (אך גם כאות אבלות על חורבן בית המקדש).
בנצרות מלבד ההקבלה בין הביצה כסמל להתחדשות ובין חזרתו של ישו מהמתים – הוסיפו משמעות סמלית חדשה כסמל של אבן הקבר ממנו קם ישו בעת תחייתו.
גם הארנב הוא סמל לפוריות (וכולנו יודעים למה… לא במקרה הוא נבחר לשמש כסמל של פלייבוי…) אלא שאותו אנחנו היהודים לא מניחים על צלחת הסדר מטעמי כשרות.
סיפור הארנבת המטילה ביצים מקורו באלה המצוירת לפעמים עם ראש ארנבת.
