לוזון (Luzon) הוא האי הגדול והמאוכלס באיי הפיליפינים, עליו נמצאת גם עיר הבירה: מנילה.
למרות שכמעט כל התיירים המבקרים בפיליפינים נוחתים כאן – רובם ממשיכים לאיים אחרים, ומעטים מהם מודעים לקסם הפראי הטמון באי זה.
הנה 10 חוויות אותנטיות שיאפשרו לכם להכיר את האי לוזון , כמו המקומיים:
1. להצטלם על רקע בתי ההרים הצבעוניים של סטובוסה – STOBOSA Hillside Homes Artwork
הגבעה הקטנה בפינה העמוסה, המפרידה בין העיר באגיו ללה טרינידד, בנגואט, הייתה עד לא מזמן סתמית למדי. המבנים המאותרים המשובצים בצפיפות על צלע ההר היוו מראה לא נעים לעין, וחוטי החשמל הרבים החוצים את המרחב – רק הוסיפו תחושה של הזנחה לסצנה הכאוטית ממילא. עד שבשנת 2016, במחלקת התיירות של לה טרינידד החליטו להפוך את המקום ליצירת האמנות הקהילתית הגדולה ביותר.
התכנון בוצע ע"י קבוצת כפר האומנים Tam-awan בהשראת ציורי הפאבלה של ברזיל. בתחילה נבחר פרח החמנייה כמוטיב המרכזי של יצירות האומנות משום שבעבר האזור היה מלא בפריחתן. אינספור גלונים של צבע שימשו לצביעת קרוב ל-200 בתים והפכו את השכונה המוזנחת ליצירות אמנות אחת!
השם הרשמי "סטובוסה" מייצג את תחילת שמן של שלושת השכונות: STOne-hill, BOtiwtiw, SAdjap, אך רבים מכנים את הפרויקט בפשטות – Valley of Colors – עמק הצבעים.
הצבעוניות היפה על הבתים מעניקה רקע נהדר לצילומים. מומלץ להגיע בשעות הבוקר או אחר הצהרים, כאשר האור יחסית "רך" – לתוצאה מיטבית. הכניסה חופשית. (30 דקות נסיעה בג'יפני מבאגיו)
2. לקבל הצצה נדירה לשבטים במוזיאון הצילומים של מאספרה, סגדה
סגדה (Sagada) היא עיירה הררית קרירה ושלווה, מוקפת יערות אורנים ומפלי מים, שהשיטוט ברחובותיה נותן תחושה אינטימית נעימה.
שם, נחשפתי לראשונה לעבודותיו של צלם מקומי (חצי ספרדי חצי משבט קנקאי) בשם אדוארדו מאספרה (Masferre), שתיעד את אורחות חייהם של שבטי ההרים מאמצע המאה ה-20.
כמקומי, הוא זכה להכיר את בני האיגורוט, בני השבטים אשר התגוררו בהרי קורדיליירה סנטרל, כפי שאף זר מעולם לא זכה להכיר ובצילומיו, העניק לצופים הצצה אותנטית נדירה אל חיי הכפר בקהילות השבטיות, כשהוא מצליח ללכוד את רוח המקום והתרבות באופן מופלא. צילומיו הנציחו את ארץ הולדתו ואת הפשטות והגדולה של מנהגיה השבטיים לפני שחלקם נעלמו עם הזמן. האוסף האולטימטיבי שלו היו דיוקנאות מרשימים של בני האיגורוט הילידים, שרבים מהם היו ציידי ראשים גאים.
האמן שנפטר בשנת 1995 הותיר אחריו מורשת אנתרופולוגית מרשימה ונדירה: אוצר בלום של למעלה משבעה מיליון מצילומיו, תיעוד נדיר של אבותיו ותרבותם.
רבים מהצילומים המרשימים מוצגים לראווה בביתו הישן של מונסרה, שם הקימה בתו מוזיאון צילומים (לא להתבלבל עם המסעדה על שמו בלב הכפר) ואולי תוכלו גם לרכוש חלק מהצילומים הנדירים, עם חתימתו המקורית של האומן.
Masferre Photography's Museum, Bangaan Rd. Sagada
3. להתעורר מול טראסות אורז של מלינגקונג
טראסות האורז של בנאווה ובטד – אלפי מדרגות חצובות בצדי ההרים – יוצרות מראה מרהיב ביופיו, המכונה לעתים קרובות "הפלא השמיני בעולם". טרסות אלו, ששרדו למעלה מאלפיים שנה, הן עדות לרמת הידע הגבוהה של התושבים הילידיים בתחום ההנדסה המבנית וההידראולית, בייחוד בהשוואה לתקופתם. אלו המונומנטים היחידים בפיליפינים שקדמו לתרבויות הקולוניאליות, וכיום הם כלולים ברשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו
טראסות האורז הנישאות רחבות הידיים ומוקפות קירות האבן של מאליקונג (Maligcong) יפות לא פחות מאלה המפורסמות של באנאווה ובטד, אך מבקרים בהן הרבה פחות תיירים. נסיעה אל הכפר המבודד ושהות בבית ההארחה המשפחתי בלב הטבע, שיש סיכוי שתהיו האורחים היחידים בו – היא חוויה ייחודית במינה.
בית ההארחה סוזט, נקרא על שמה של בעלת הבית המקסימה, ומהרגע שתיכנסו – תרגישו בבית וזו כל המטרה.
את פניכם יקדם הכלב המקסים המככב כפרסומת חיה, בית העץ הצנוע בו תתגוררו לצד בני המשפחה, שמכניסים אותך לחייהם בחמימות נעימה, הארוחות הביתיות של סוזט אל מול הנוף המרהיב שעוטף אותך בשלווה- מראה מרשים, בייחוד בשעות הבוקר המוקדמות, כאשר הטראסות נגלות אט-אט מבעד לערפילי הבוקר העוטפים את הכפר.
פשוט חוויה קסומה של טבע ושלווה.
Suzette's Maligcong Homestay – Maligcong Rd, Bontoc, +63 915 546 3557
4. נסיעה מטלטלת בהרים על גג הג'יפני
גִ'יפְּנִי הוא אמצעי התחבורה הציבורית הנפוץ ביותר ברחבי הפיליפינים, והוא ממלא תפקיד של מונית שירות. אבל אם במהלך הנסיעה, החום והצפיפות בקופסת המתכת הניידת הזו מכבידים עליכם – תוכלו לנסות את הדרך המקומית לנסוע בכייף – ולשבת על … הגג.
הדבר מקובל בייחוד בנסיעות בין עירוניות באזורים ההררים בצפון לוזון, שם פחות מקפידים על אכיפת חוקי התנועה. בתמורה – תקבלו חוויה מדהימה של נסיעה משוחררת בטירוף ללא חגורת בטיחות.
דחוסים בין ארגזי סחורות ותיקים, תרגישו את הרוח שורקת על פניכם, הגוף מטלטל מצד לצד בסיבובים החדים, והעיניים נפקחות לרווחה בכל פעם שמביטים מטה, ורואים את התהום התלולה ממש מתחתכם. אין ספק שהנסיעה מרגישה הרבה יותר מוחשית כשישבנך מקפץ על הגג – כמו רכבת הרים לאמיצים בלבד.
5. לבלות לילה בבקתת שבט איפוגאו, בטד
בטד הוא ללא ספק אחד המקומות היפים ביותר בפיליפינים. הכפר הקטן, המרוחק 16 ק"מ מבנאווה, מוקף הרים, בהם חצובות טרסות אורז עצומות בצורת אמפיתיאטרון.
כדי להגיע לשם עליכם לעלות על ג'יפני מבנאווה אל עבר בטד, אבל את יתרת הדרך אל הכפר, היורדת בתלילות אל העמק, ניתן לעשות רק ברגל (מה שמונע נחילי תיירים ושומר על אותנטיות הכפר, למרות שככל הנראה הדבר ישתנה בקרוב). זו הזדמנות נהדרת להתפעל מהקשישות הקשוחות שמתגוררות בכפרי ההרים ו"עושות בית ספר" לתיירים.
אבל אם אתם באמת רוצים להרגיש את חיי השבט האותנטיים – עליכם ללון אצל Ramon's Place, שם תוכלו לישון בבקתה טיפוסית של שבט האיפוגאו.
אל הבקתה המוגבהת מעל הקרקע מטפסים בעזרת סולם, והיא כוללת חלל אחד גדול. התנאים לא הכי נוחים בעולם, בלשון המעטה: הבקתה אינה מחוברת לתשתית מים או חשמל. בערב תשבו לאור נרות ואת המקלחת תעשו באמצעות דלי מים קרים בשירותים המשותפים המשרתים את כל האורחים.
אבל בו בעת זוהי חוויה ייחודית במינה: תאורת הנרות מעניקה אווירה קסומה של פשטות, וכשתלכו לישון תוכלו לשמוע מסביבכם את קולות החיות ביער מבעד לחלונות הפתוחים של הבקתה…
ואם אתם באמת רוצים להרגיש "איגורוט"
(בן שבט הרים) אמיתי –
נסו את התלבושת השבטית המקומית לתחושה מלאה של חיי האיגורוט.
Ramon's Homestay and Restaurant
Main Village, Batad
Tel. Ramon Binalit 09265187360
6. להתנסות (במלוא ההתמסרות) בקולינריה המקומית
בניגוד לשאר המזרח, הקולינריה של הפיליפינים, איך נאמר בעדינות – מעט מאתגרת… ומי שרוצה לחוות את הקולינריה הפיליפינית האותנטית ייאלץ לצאת מאזור הנוחות שלו.
הפיליפינים אוהבים לאכול ולא נותנים לשום דבר להתבזבז – אז הכינו את עצמכם למנות שעשויות מחלקי פנים מן החי, שמעולם לא חשבתם שתאכלו: איברים פנימיים כמו מעיים ואפילו דם קרוש עשויים על הגריל.
המאכל הלאומי נקרא אדובו (Adobo) – והוא כולל בשר כלשהו, עוף בקר או אחר, שבושל לעייפה בחומץ ובשום, ולעיתים קרובות הוא מלוח ושומני להחריד.
גולת הכותרת של המאכלים המזעזעים היא בלוט (Balot) – ביצת ברווז מופרית המבושלת עם אפרוח שלם, על מקורו ונוצותיו, בתוכה. למתקשים – מוצעת גרסה "רכה" יותר של ביצה רגילה המבושלת בחומץ.
גם אם תנסו ללכת לרשתות האוכל המהיר, כמו למשל: רשת גולי ביי (Jollibee), שהיא רשת המזון המהיר הגדולה בפיליפינים עם למעלה מאלף סניפים (גם ברחבי העולם) – תגלו שחזרתם בזמן לשנות ה-80. הכל מוגש עם רטבים סמיכים, מוקרם לעייפה ועתיר שומנים, סוכר וקלוריות.
ואם אתם רוצים לקבל קצת טעמים פיליפיניים, שערבים לחך הישראלי – קבלו את מתכון המנה:
הפיליפינית החריפה של מסעדת "ג'ירף"
7. לצפות בקרבות תרנגולים
קרבות תרנגולים הם עבור הפיליפינים מה שפוטבול עבור האמריקאים. מספר פעמים בשבוע נדחס קהל, של גברים בעיקר, בזירת קרבות התרנגולים המקומית כדי לצפות בתרנגולים נלחמים עד מוות.
הגברים מהמרים בקרבות התרנגולים ומשקיעים כסף וזמן בגידולם וברכישתם. מהערים הגדולות ועד לכפרים הנידחים ביותר, תיתקלו בתרנגולים הקשורים למקל או צמיג, שנועד לחזק את רגליהם, כדי שיהיו מתחרים חזקים יותר בקרבות. וכל גבר מטפח בתשומת לב רבה את התרנגול החביב עליו ממש כמו חיית מחמד אהובה.
לפני כל קרב תשמעו צעקות רמות, כשגובה ההימורים על המנצח נמסר בצעקות אל עבר המתווך, בסגנון המזכיר את המסחר בבורסה בימים עברו. המתמודדים מלהיטים את האווירה כשהם מקרבים זה אל זה את התרנגולים, שלהבים חדים מוצמדים לרגליהם. מהרגע שמתחיל הקרב הוא קצר ואכזרי, והוא מוכרע כאשר התרנגול אינו מגיב עוד.
עבור רבים מהתיירים זוהי מסורת שנויה במחלוקת, בשל הבעייתיות המוסרית בקיום קרבות שכאלה, אך אל תנסו לחנך אותם. זוהי תופעה עתיקה המושרשת עמוקות בתרבות הפיליפינית ויש לכבדה, גם אם היא שונה מהערכים והנורמות שאנו מורגלים אליהם.
8. טקס פיוס רוחות עם רופא אליל שבטי
הפיליפינים הינם נוצרים אדוקים, אבל רבים מהם הם עדיין נאמנים לרבות מהמסורות האנימיסטיות ולמנהגים המקוריים עתיקי היומין שקדמו לנצרות, והם מקיימים אותם במקביל. בעזרת השאמאן (רופא האליל השבטי) הם יוצרים קשר עם רוחות אבותיהם המתים, ומקבלים מהם אותות ומסרים.
בעיירה בנאווה (banaue) הממוקמת ברום ההרים וצופה לנוף עוצר נשימה של טראסות האורז אני פוגשת את זוהאן. סבא רבא שלו היה השמאן האחרון בשבט, וכעת הוא עצמו מתלמד בתהליך ארוך שנמשך למעלה משבע שנים, במהלכו הוא מתנסה בטקסים ופולחנים שעברו מדור לדור.
הגעתי אליו כדי לקיים טקס פיוס הרוחות, שנועד לכפר על התנהלות לא מכבדת שלי במערת קבורה, לפני 22 שנה, כשהייתי יותר צעירה ומתלהבת.
באותו ביקור, פתחתי את ארונות הקבורה, בחנתי את השרידים בסקרנות ואף הצטלמתי איתם משועשעת כשאני לא ממש מבינה את הרגישויות והמשמעויות של מעשיי.
כעת, ביקשתי לפייס את רוחות האבות (וגם את התושבים המקומיים החיים במקום) על המעשה הלא מכבד, שבוצע בתמימות.
הטקס כולל הקרבת מנחה לרוחות האבות (תרנגול שרכשנו בשוק, אגוזי בטל ויין אורז) ובתום תפילות ולחשים הוא פירק את התרנגול המת, ולפי הסימנים שמצא בכבד וכיס המרה שלו, אישר בקשתי לפיוס רוחות האבות הקדומים.
9. לקבל קעקוע שבטי מידי מקעקעת בת 103
הכפר בוסקלן , המשתייך לשבט קלינגה היה במשך שנים רבות סגור בפני מבקרים מבחוץ משום שתושביו היו ידועים לשמצה כ"ציידי ראשים" אכזריים שלא היססו לערוף את ראשיהם של פולשים זרים כאמצעי הרתעה. לאחר המעשה הנועז, הלוחמים המהוללים היו זוכים לקבל קעקוע שבטי כאות לגבורתם בהגנה על הכפר. בשנים האחרונות, החל האזור להיפתח, כשהוא מאפשר למבקרים בו להיחשף למסורת אומנות הקעקוע העתיקה, אשר עדיין מבוצעת בידי המקעקעת השבטית האחרונה – וואנד אוד (Wang Od) לה מלאו 103שנה!
לא פשוט להגיע לשם – אין כביש אל הכפר אלא רק מסלול הליכה תלול היורד אל הוואדי ועולה שוב אל הרכס ממול, שם נמצא הכפר. בטרם תיכנסו – תיאלצו לשלם סכום מופקע עבור "מדריך" תושב המקום, שילווה אתכם לאורך שהותכם בכפר המפוקפק. זו דרישה שהיא חובה, ובלעדיה לא יתנו לכם להיכנס אל הכפר. אין שום מלונות או אכסניות, והדרך היחידה להישאר בלילה היא ללון בבית מקומי עם המשפחה. וכמו שאתם כבר מנחשים, הבתים מנותקים ממים וחשמל, ואת שירותי הביוב – מספקים החזירים המקומיים המשמשים כ"פועלי הניקיון" של הכפר.
התושבים המקומיים מנצלים את פרסומה של המקעקעת האייקונית מכפרם לעשיית רווחים – ממכירת מזכרות ועד צילום משותף עמה – כשהכל מתומחר בקפידה. אבל דווקא היא נותרה צנועה וחייכנית, ואף דאגה לחנוך את שתי אחייניותיה כדי לוודא שהמסורת העשירה של שבט קלינגה לא תיעלם מהעולם לאחר מותה.
כיום מפאת גילה המופלג מקעקעת רק את סימן ההיכר שלה: שלוש הנקודות הליניאריות – המייצגות אותה עצמה ואת שתי חניכותיה כסמל להמשכיות אומנות זו מהדור המבוגר לדור הצעיר, אשר ממשיך את המסורת הלאה.
10. לגלות מומיות חבויות במערות
במשך מאות שנים נהגו בני האיגורוט לחנוט את מנהיגיהם ולהחביא אותם במערות גבוה בפסגות ההרים, מתוך האמונה שהעלאת גופותיהם של המתים גבוה מעל פני הקרקע מקרבת אותם אל האניטו, רוחות האבות.
מסורת חניטה זו התגלתה לראשונה רק בתחילת המאה ה-20 ,כשהחלה כריתת עצים תעשייתית ביערות קורדיליירה. אחד הדברים המרתקים במומיות אלו, הוא שבניגוד לתגליות עתיקות במקומות אחרים, השרידים הללו שנמצאו – נשמרים עד היום בסביבתם הטבעית.
הכפר המבודד קבאיאן, אשר היה מנותק כמעט לחלוטין עד שנות ה-60, ממוקם בלב נופים הרריים וטראסות אורז וידוע בעיקר בשל המומיות העתיקות המוחבאות במערות בהרים סביבו. עם השנים הושחתו ונגנבו מומיות רבות ולכן כיום הביקור במערת קבורה מחויב בליווי של מדריך מקומי עם רישום מדוקדק של המבקרים במערה.
אנו מתחילים בטיפוס על צלע ההר מעל בתי הכפר אל המערה הממוקמת בגובה 1800 מטרים, חבויה בין עצי האורן הצפופים, המגוננים על פתחה ומסתירים אותה מעיני זרים. לאחר שריאן מסיר את מכסה הארון הכבד בתוך המערה החשוכה – אני מתקרבת בלב הולם, לראות מה מסתתר תחתיו.
קשה לתאר את התחושה שאתה חווה כשאתה ניצב פנים מול פנים, במרחק סנטימטרים ספורים ממישהו שחי כאן (וככל הנראה גם היה אחד משליטי האזור) לפני מאות שנים. אני מביטה מלאת יראה בשרידים האנושיים, בעור המיובש שנשמר כמו קלף עתיק, בגידים, בציפורניים, בשיניים, בהבעה מטילת האימה שקפאה על פניו. חוויה מפעימה של פעם בחיים.
