כוחה של אהבה – סודות לאריכות חיים בסרדיניה (פרק 1 בסדרה)

אני יושבת מול סבתא שלי בבית האבות המפואר אליו הועברה לאחר שמלאו לה 98. המקום נראה כמו בית הבראה: מדשאות, שיעורים ופעילויות, פינוקים כמו מספרה וטיפולי יופי ותפריט מרשים בן שש ארוחות.

"המוות עדיף על ההזדקנות" היא אומרת ונאנחת ואני לא מבינה מדוע. היא צלולה ובריאה באופן מפליא וכל צרכיה מטופלים במסירות, אנחנו אפילו מבקרים אותה יותר מאז שהועברה לשם מביתה….

כשאני עומדת ללכת, אני מחבקת אותה ומרגישה אותה מחזיקה לי חיבוק חזרה.

ואז אני מבינה: "הקושי לא נעוץ בהזדקנות עצמה אלא מעצם עקירת האדם מביתו, אורח חייו ובעיקר מעגלי התמיכה שסבבו אותו כל חייו.

בחודש ספטמבר האחרון נסעתי בפעם החמישית  למסע צילום ממושך נוסף בסרדיניה, והפעם במטרה לחקור את סודותיהם של תושבי האי שהתברכו באריכות החיים מופלאה.

סרדיניה היא אחד המקומות שהוגדרו כ"אזורים כחולים" ע"י כתב "נשיונל גיאוגרפיק", דן בוטנר, בשל העבודה שרבים מתושביה חולפים על פני גיל מאה בקלילות מעוררת התפעלות ובבריאות יוצאת דופן.

אחד הדברים שנוכחתי לגלות בתרבות המקומית שגרם לי להתחבר אליה ולאהוב אותה עוד יותר הוא האופן שבו מתייחסת לחבריה הוותיקים.

אנו רגילים לחיות בחברה המקדשת את הנעורים ודוחקת ממרכז הבמה את הזקנים אשר "עשו את שלהם" אבל בסרדיניה לקשישים מעמד מיוחד ומלא יראת כבוד. התרבות המקומית מביעה את הערכתה ל"זקני השבט" בכינוי החיבה דוד (Zio) או דודה (Zia) בהם מכנים האנשים את מאריכי החיים, גם אם אלה אינם קרובי משפחתם.  

ובכלל, להיות קשיש בסרדיניה זו אינה חולשה. להיפך!

אלו שעוברים את גיל מאה נקראים   Centanari = מאריכי חיים וזוכים ליחס מעריץ של ממש.

חגיגות יום ההולדת שלהם הן אירוע קהילתי הנחגג ברוב פאר והדר בהשתתפות בני משפחתם הנרגשים ושאר תושבי הכפר או המחוז בו הם מתגוררים. חתן או כלת השמחה מתקבל בתשואות בכיכר המרכזית, זוכה לברכות ואיחולים נרגשים, מקבל אות הוקרה מיוחד מנכבדי הקהילה, ובעיקר נהנה לחגוג עם יקיריו את יום הולדתו המוקדש לפעילות החביבה עליו.

בכפר אורצוליי, חגגו התושבים את יום הולדתה של מארי אנג'לה בריקודים הסרדיים המסורתיים האהובים עליה כל כך, והעובדה שזה עתה מלאו לה מאה לא מנעה ממנה להצטרף בחיוך אל הרוקדים, ולחזור על הצעדים השגורים בכפות רגליה מזה שנים רבות.

ביום הולדתו של ג'וליו שלנו, שכבר הספקנו להכיר מקרוב, מלווים בכל שנה את המדווש הנלהב ב"רכיבת כבוד" רבים מתושבי הכפר וסרדיניה כולה.  

ואם עוד לא השתכנעתם במעמדם היוקרתי של חברי "מועדון המאה" בסרדיניה – כל שעליכם לעשות הוא להציץ באחד מלוחות השנה התלויים על קירות הבתים. שם תגלו כי במקום נערות החודש הלוהטות – מככבים בגאווה המגה- קשישים שחגגו לפחות מאה.

כשהתושבים בסרדיניה מגיעים לגיל פנסיה הם לא יוצאים ממעגל העבודה או פורשים מן החיים הפעילים אלא ממשיכים להיות חלק יצרני ובלתי נפרד מהקהילה בה הם חיים וכל אחד מהם מתפקד ואף תורם בדרכו לסביבה.

 

בכל פעם כשביקרתי את ג'וליו מעולם לא פגשתי אותו בחוסר מעש. 

ג'וליו, שמלאו לו 102 עסוק באופן תמידי בפעילויות שונות: אם זה עבודה בגינת הירק אותה הוא מטפח בחצרו או בסדנת העבודה שם הוא מכין מפצחי אגוזים מגולפים, אותם הוא מעניק בנדיבות כמתנה או קולה ערמונים עבור ילדי הכפר ששמחים לעצור בביתו בדרך חזרה מבית הספר. 

"אין לי זמן להיות חולה" הוא צוחק "יש לי כל כך הרבה דברים לעשות. אני קם כל בוקר וקופץ מהמיטה כדי להספיק כמה שיותר בכל יום"

בנוסף לשלל הפעילויות והעיסוקים שממלאים את זמנם, שומרים הקשישים על קשר קרוב עם בני גילם, שכנים ושאר חברי הקהילה בה הם חיים. בכל יום אחה"צ מתכנסים על הספסלים "פרלמנטים" שונים, בהם אפשר לראות אותם מדברים, צוחקים ואפילו מתווכחים בלהט.

"זה חשוב לי לראות את החברים שלי בכל יום. אנחנו מכירים מילדות ויודעים הכל אחד על השני. לטוב ולרע. כשיש לך כאלה חברים – אתה יודע שלא משנה מה יקרה אתה במקום בטוח ותמיד יהיה מי שידאג לך ויטפל בך במידת הצורך"

ואכן כשג'וליו נחבל לאחר שנפל מאופניו, עליהם העמיס לעייפה שקיות מלאות בקניות (לא לדאוג הוא כבר שב לאיתנו ולסורו…) –  כל הכפר מגיע לדרוש בשלומו. לאורך כל היום זרם המבקרים אינו פוסק. שכנה אחת מביאה סיר מרק, אחר בא לדרוש בשלומו ולהציע עזרה בקניות, קרובה רחוקה מרגיעה את בתו המודאגת, וג'וליו הסורר נשען לאחור על הכרית וסופג בהנאה את כל האהבה והדאגה שמרעיפים עליו כולם. 

" זו בושה גדולה אצלנו לשים את ההורים בבתי אבות." אומרים לי כולם "לה פמיליה – המשפחה היא הדבר החשוב ביותר וכולנו דואגים ותומכים זה בזה."

"כאשר ההורים שלנו מזדקנים – הם ממשיכים לגור בבית בו התגוררו במשך כל חייהם ושאר בני המשפחה, אם זה הילדים, הנכדים או אפילו אחת הגיסות – מתגוררים בסמוך ושומרים עמם על קשר יומיומי, הדוק וקרוב."

די במפתיע דווקא עם בני הדורות הצעירים מתקיים קשר קרוב במיוחד ומלא אהבה וכבוד הדדי, למרות עשרות השנים שמפרידות בין הדורות.

לסבים ולסבתות יש תפקיד חשוב בגידול, חינוך וטיפוח הדור הצעיר: הם אוספים אותם מבית הספר, שוהים במחיצתם בשעות הצהרים, ומקדישים להם זמן ותשומת לב מלאת סבלנות ועוטפים אותה באהבה.

תרזה פילרי בת 101 מתגוררת בביתה הצנוע עם נכדה אותו גידלה מגיל חצי שנה. עד לא מזמן היא עוד בישלה וניקתה עבור שניהם אבל בשנים האחרונות היוצרות התהפכו והוא מטפל בסבתו במסירות אין  קץ ואהבה גדולה.

אחת הדוגמאות לקרבה משפחתית יוצאת דופן הזו היא משפחת מליס שהפכה להיות סמל של מאריכי החיים בסרדיניה לאחר שהוכרה כשיאנית גינס בשנת 2013 כמשפחה המבוגרת בעולם, המונה תשעה אחים ואחיות החיים במצטבר למעלה מ- 828 שנים!

כשאני פוגשת אותם אני מבינה שלא במקרה הם שיאני גינס.

ללא ספק לגנטיקה שלהם יש השפעה לא מועטה אבל אי אפשר לפספס את הקשר ההדוק, האהבה הגדולה והדאגה הכנה ששוררת בין כל בני המשפחה.

 

אני מתלווה אל האחים אדולפו (93) וויטליו  (85) הצועדים באיטיות שלובי זרוע בדרכם לביקור השבועי בבית אחותם הגדולה קלאודינה (102) המקבלת את פניהם בחיוך רחב ונשיקה.

למרות שהגעתי אליהם ללא כל הזמנה או התראה מוקדמת המשפחה מקבלת אותי בחום ובשמחה גלויה. הם מזמינים אותי אל ביתם וגורמים לי להרגיש רצויה.

היא אומרת לי בחיוך שלא סר מפניה: "אהבה היא  הדבר החשוב ביותר, כי ללא אהבה אנחנו לא יכולים ללמוד איך להישאר ביחד. בזכות האהבה הגדולה שמחברת אותנו יחד – אנחנו חזקים יותר." 

המילים שלה לא יוצאות לי מהראש כל הנסיעה חזרה וגם אחריה.. 

כשאני יושבת שוב ליד סבתא בבית האבות המפואר אני מסתכלת עליה, מחזיקה בידה ומבינה שהנוחות הפיסית חשובה אבל האהבה שלי אליה, הקרבה, החום האנושי ותחושת השייכות הם הדברים ששומרים עליה ועליי יותר מכל…

מוקדש באהבה רבה לסבתי, שרה חבשוש, שנפטרה במאי 2013 כשהיא בת 99 בשיבה טובה ומוקפת אהבה.    תודה לך סבתא, על שפתחת לי צוהר לעולמך, שהורשת לי גנטיקה משובחת, חזקה ובריאה וגם עקשנות לא קטנה…

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn

הצטרפו למועדון "החברים של חבשושית-חינם", השאירו פרטים וקבלו מתנה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן