חנותם של מרפאי הזיכרונות

בסמטה מרוצפת אבן ליד פיאצה דל פופולו ברומא ניצב חלון ראווה ישן מעץ המציג מערום פרצופים שבורים הצמודים לזכוכית.

ראשים קרחים, סדוקים ומאובקים נערמים זה על גבי זה, בוהים בך בעיניים אטומות מבע.

מה שנראה במבט ראשון, כחנות מעוררת אימה הוא למעשה בית החולים לבובות עתיקות בו משקמים בובות וחפצי חרסינה עתיקים ומחזירים אותם לחיים.

 למרות המחזה המבעית אני נעמדת מלאת סקרנות מול הכניסה ומציצה פנימה: זו סדנת עבודה זערורית, ששטחה אינו עולה על 15 מ"ר, והיא דחוסה בכאוטיות באלפי חפצים עד אפס מקום.

מהרצפה ועד התקרה – הקירות והמדפים מכוסים בצפיפות בחלקי בובות, צעצועים שבורים, צלחות עתיקות, אגרטלים ושאר חפצים מסתוריים הממתינים לקבל חיים חדשים.

אגרטל מעשה ידיו של סלבדור דאלי

סמוך לשולחן גדוש לעייפה רכונים גבר ואישה אשר עובדים על הבובות בריכוז מלא עדינות וסבלנות מפליאה.

אני מביטה הלומה בקקפוניית החפצים הסוגרת מכל צדיי. 

ריח הדבק החריף באוויר – "התרופה" שמרפאה את חולי החרסינה, מסחרר את ראשי באדיו החזקים, ואני נשענת על גרם המדרגות לידי כדי לא למעוד בחלל הקטן ובטעות להפיל אחד מכלי החרסינה העדינים.

 

 

 

הגבר מרים את ראשו וכשהוא רואה את פניי הוא צוחק בקול: 

"זה סוטול חינם!" הוא אומר 

"יש אנשים שמשלמים כסף עבור כזה סחרור…" 

 

ולרגע אני מבינה מדוע הוא כזה חייכן…

שמו פדריקו סקוואטריטי (Squatriti) ויחד עם אמו, גלסומינה, הם ממשיכים בעקשנות מלאת גאווה את המסורת המשפחתית ארוכת יומין של אומנות השיקום, שעוברת מדור לדור ונועדה להחיות רסיסי זיכרונות.

"החנות נפתחה במאי 1953 ונוהלה ביד הברזל של סבתי, קונסטה פיש, שמוצאה מנאפולי" הוא מספר לי.

"את דרכה המשיכו אבא מריו ואמא, ועכשיו – אני."

"זה היה טבעי וברור עבורי. כילד, הייתי מבלה את שעות אחר הצהרים אחרי בי"ס בין החומרים והצבעים וכך נשביתי בקסם".

אני מביטה מוקסמת באמו הקשישה אשר מטפלת בעדינות רבת זהירות בבובה עתיקת יומין.

"מאמא היא אנציקלופדיה בכל מה שקשור לתחום השחזור: שמות, תאריכים, אומנים וסימני מסחר – אין דבר שהיא לא זוכרת, ובשנות השמונים לחייה היא עדיין מאופיינת בסקרנות מתמדת"

היא אינה דוברת אנגלית, אבל עוצרת לרגע ממלאכתה ואומרת בשקט משפט קצר שאותו איני מבינה, ופדריקו מחייך ומתרגם לי מלטינית "Ars longa, vita brevis" : "האמנות היא ארוכה – החיים קצרים"

מסמך המעיד על גיל הבובה - משנת 1754

לקוחות פרטיים מביאים אלינו חפצים ובובות עתיקות לתיקון מהמאה ה18 ועד תחילת המאה העשרים, ואנחנו מנסים לחבר אותן חזרה ולשחזר את החלקים החסרים.

"ערכם של החפצים, עתיקים ככל שיהיו, אינו נמדד בכסף אלא באהבה לאובייקט ובזיכרונות הקשורים אליו.  בכל פעם שאנחנו משחזרים בובה ומחזירים אותה לבעליה – בין אם זו אם, סבתא או ילד – זה נוגע ללבנו מכיוון שאנו עדים לרגע מיוחד: התרגשות של מציאת אוצר: אדם קטן ואהוב, שהיה שבור ועתה נרפא".

אני מביטה בו, נרגש ומלא התלהבות כילד – ולרגע אני מקנאה..

אני מקנאה בו על המסורת המשפחתית שלהם שעוברת בגאווה ובתחושת שליחות עמוקה מדור לדור, על הכבוד למורשת העבר המפוארת וארוכת היומין שהם מתעקשים לשמר בעידן שבו הכל "made in China" ומיוצר בסיטונאות, במהירות ובזול – ועל ההנאה הפשוטה ונטולת בושה שהוא מפיק מאהבתו לנוסטלגיה מלאת סנטימנטליות…

Ospedale delle Bambole –  29 Via  Ripetta at Via del antaggio, Roma Italy

רוצים לטעום את הטעמים הייחודיים של רומא? קבלו מתכון לארטישוק בנוסח יהודי רומא

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn

הצטרפו למועדון "החברים של חבשושית-חינם", השאירו פרטים וקבלו מתנה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן