מעשים קטנים של חסד שפותחים את הלב

בזמן שכתבתי את ההרצאה החדשה שלי "למי קראתם זקנים?!" העוסקת בששה קשישים שובבים מעוררי השראה שקראו תיגר על הגיל ושוברים את כל הסטראוטיפים שיש לנו על הזדקנות – נגע ללבי דווקא סיפור "קטן", על אישה שלא עשתה מהפיכות גדולות אבל הצליחה באמצעי פשוט וצנוע לחולל שינוי מדהים בעולם.

ליליאן וובר (lillian weber) מאייווה ארה"ב נותרה חסרת מעש לאחר שנאלצה לוותר על רישיון הנהיגה שלה בגיל 96. 

אבל הקשישה הפעלתנית מחליטה לנצל לטובה את הימים הרבים בהם היא נותרה מרותקת לביתה ומהר מאוד היא מוצאת לעצמה משימה שמעסיקה אותה: מדי יום היא תופרת שמלה עבור ילדה קטנה שלעולם לא תזכה לפגוש בעצמה. השמלות שהיא תופרת נשלחות אל מעבר לים באמצעות ארגון הצדקה "שמלות קטנות לאפריקה" המחלק אותן לנערות וילדות קטנות בכפרים עניים.

לא רק שליליאן מתמידה במשימתה ובכל יום  במשך 5 השנים הבאות (כן, עד גיל 101!!) היא תופרת למעלה מאלף שמלות – היא גם מקפידה לעטר כל אחת בשלל תוספות, אשר הופכות כל אחת מהן לייחודית במינה.  

"אני רוצה שכל ילדה תדע שהיא חשובה ושתרגיש מוערכת ואהובה. אני לא שולחת לה רק שמלה – אני שולחת אליה תקווה ואהבה".

תמונת הילדות הקטנות העומדות בשורה, כשכל אחת מהן לובשת שמלה שמיועדת רק לה ושונה מכל השאר – ריגשה אותי ולא עזבה אותי במנוחה. החלטתי לקראת נסיעתי הקרובה לזנזיבר שמלבד תיעוד התרבות המקומית, אני רוצה גם להעניק משהו בחזרה.  

נזכרתי איך בביקור האחרון שלי באי לפני כשנתיים גיליתי כי ממש מעבר לגדר המלון שלי שוכן כפר קטן ובכל בוקר לפני משימות הצילומים שנקבעו לי, הייתי "גונבת" שעה או שעתיים כדי לראות ולהכיר מקרוב את החיים האותנטיים של התושבים מקומיים.

בניגוד מוחלט למלון הפאר בו שוכנתי, שהיה יוקרתי, מאובזר ומטופח בקפידה – הכפר ששכן לצדו היה נטול תשתיות: ללא מים זורמים, חשמל או תשתית ביוב.

בכל בוקר הסתובבתי בשבילים בין בתי הלבנים הפשוטים ולמרות שהיה ברור שאיני שייכת לשם, תיירת מערבית לבנה וזרה, כל מי שפגש אותי בדרכי חייך אליי ובירך אותי לשלום. חלק אף הכניסו אותי בנדיבות לביתם ואפשרו לי לקבל הצצה ייחודית ואותנטית לחייהם.

המפגש הזכור לי מכל התרחש בשעות הבוקר המוקדמות כשנתקלתי בילדה מקומית בדרכה לבית הספר.

 

מכוסה בצניעות היא פסעה על קו החוף. לא האמנתי שתיתן לי לצלם אותה אבל כשביקשתי היא נענתה בחיוך ביישני.

 

ואז הבחנתי ב"תיק" בית הספר שלה. מעטפת נייר חומה, כזו שמשתמשים במשרד.

בתנועה עדינה היא משכה את הבד אליה והראתה לי בגאווה את שמה ואת מדבקת שחקן הכדורגל שהיא מעריצה… 

יש מפגשים שמרטיטים את לבך, הרבה אחרי שהם מסתיימים. 

זה היה אחד מהם…

"תביאי אתך בגדים" אמר לי איש הקשר המקומי שלי, עלי, בתגובה לשאלתי במה אוכל לעזור לילדים המקומיים. ואני התגייסתי למשימה.

את הבגדים היה קל להשיג. ביישוב שבו אני מתגוררת תרמו התושבים בנדיבות שפע של בגדי תינוקות, ילדים ובני נוער, חלקם מעולם לא נלבשו ועדיין נושאים את טיקט החנות!   

לאחר מיון ואריזת הבגדים העליתי לרשת קמפיין תרומה במטרה לממן הטסה של 50 ק"ג של בגדים ונדהמתי לגלות את מידת הנדיבות של התורמים שהתגייסו למען אנשים שהם אפילו לא מכירים. הופתעתי לגלות עד כמה העשייה הזו, בנתינה טהורה ללא כוונת רווח, מילאה אותי בתחושה הכרת תודה על כל השפע שיש בחיי. 

אני לא עשירה, אפילו לא קרובה לזה. אבל התברכתי לעסוק במה שמרגש אותי: לחבר בין תרבויות ואנשים

בכל פעם אני נפעמת מחדש כאשר אני נתקלת במעשים קטנים של חסד, מלאי אהבה וחמלה אנושית, שממחישים לי את  החיבור האוניברסלי הזה, חוצה יבשות וגבולות, תרבויות ושפה. 

תודה לכל מי שעזר לי בתרומת בגדים, כסף, חיזוק ומילה טובה כדי שהמטרה הזו תבוא לידי מימוש. מבטיחה לתעד ולהחזיר אליכם את החיוכים של הילדים המקסימים הללו…

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn

הצטרפו למועדון "החברים של חבשושית-חינם", השאירו פרטים וקבלו מתנה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן