אני יושבת בבית הקפה בכיכר המרכזית של זיריקזיי (Zierikzee) – עיר שמורה מימי הביניים, הממוקמת על אי בחלקה הדרומי של הולנד.
השמועה אומרת שעוגת "קונקורדיה", הנושאת את שם המקום – היא חוויה שאסור להחמיץ ואני ממתינה לה בציפייה בזמן שאני סופגת את חום קרני השמש הנעימות ונהנית מהאווירה השלווה במקום.
עד מהרה נוחתת על שולחני פאר היצירה: עוגת קרם ע-נ-ק-ית מרובת שכבות ועתירת קלוריות.
נראה שהז'אנר הזה של העוגות פופולרי כאן מאוד אבל אני פחות מתחברת לגודל, ובעיקר למתיקות המרוכזת והקרמית.
כשהמלצר החביב מבחין שאני קצת מתקשה, הוא מציע לי לנסות במקום מאפה פשוט יותר ומגיש לשולחן בולוס – או "עוגה יהודית", כפי שמכנים אותה כאן.
אני מרימה גבה כשהוא נוקב בשם אבל כשאני נוגסת במאפה הספירלה המתוק והדביק עם טעמי הקינמון העדינים, עולים בי זיכרונות מוכרים של חלה מתוקה של שבת…
אז מה עושה פה "עוגה יהודית"? ואיך הגיעה דווקא לכאן – מחוז שכולו איים שכוחי אל וסחופי רוחות בדרום הולנד?
התשובה טמונה בשם.
מקור השם bolus אינו הולנדי אלא מגיע מיידיש!
זוהי צורת הרבים למילה bollo "לחמנייה" בספרדית, או bola שמשמעו "כדור".
מסתבר שמאפים אלו הגיעו לזיילנד בסוף המאה ה-15 ע"י יהודים שנמלטו מספרד ופורטוגל לאחר צו הגירוש.
המאפה היהודי הפשוט השתלב בטבעיות במאפיות המקומיות ובמרוצת השנים אף הפך למאפה ההיכר של זיילנד, המחוז ההולנדי בו מצאו היהודים מקלט.
אני מופתעת לגלות כי כאן, בזיריקזיי המבודדת, חייתה בעבר קהילה יהודית, ועתה אני נחושה לגלות עדויות נוספות לקיומה, ובעיקר סקרנית לדעת מה עלה בגורלה…
בבית העירייה מפנים אותי לרחוב הסמוך, שם בכתובת Meelstraat 55 נותר בית-הכנסת של הקהילה היהודית בעבר. כאשר אני מגיעה לרחוב איני מוצאת דבר מלבד שורת בניינים רגילה.
אני בוחנת את הבניין האדמדם, מחפשת רמז כלשהו או סימן… שום דבר.
רק כשאני נושאת עיניי מעלה אני רואה זאת ונשימתי נעתקת:
שבשבת בצורת אריה (סמל המחוז)האוחז בידיו מגן דוד!
הלוחית על הקיר מפרטת כי בית כנסת זה נחנך בשנת 1825 והיה פעיל קרוב למאה שנה. כיום המבנה משמש כבית מגורים ורק השבשבת שנותרה על הגג, מספקת עדות לשימושו הקודם.
מציאת בית הכנסת מוכיחה לי כי הקהילה היהודית שהגיע לכאן במאה ה-15 המשיכה להתקיים גם במאה ה-19 וקיימה חיים דתיים פעילים לפחות עד תחילת המאה ה-20.
"אם היו פה חיים – חייבים להיות גם מתים" – אני אומרת לעצמי בציניות ואכן מגלה שקהילה זו הותירה אחריה בית קברות יהודי.
מצוידת בכתובת אני מגיעה למקום בו בית הקברות אמור להימצא ומגלה להפתעתי שהוא ממוקם בלב שכונת מגורים. נראה שאף אחד מהתושבים לא יודע כלל על קיומו. חלקם אפילו שולחים אותי בתמימות לבדוק בין המצבות בבית הקברות הנוצרי הסמוך…
אחרי חיפושים ארוכים אני מוצאת את בית הקברות חבוי בקצה שביל בין בתי מגורים, כשמגן הדוד על שער הברזל מספק רמז יחיד למה שנמצא אחריו.
משני צדי השער כתובות בעברית, שספק אם מי מהשכנים המקומיים יודע לקרוא את תוכנן.
שער הכניסה סגור במנעול ואני ממתינה לנציג העירייה שנשלח לפתוח את המנעול, שנראה שלא נפתח זמן מה…. כשהוא מגיע הוא מתנצל בפניי ומסביר: "אנחנו נועלים את המקום כדי למנוע מהילדים לשחק כאן…"
אני פוסעת פנימה אל הבועה הפסטורלית שכולה שלווה ומבינה את המשיכה של הילדים אל הגן הקסום: אי של שלווה עתיר צמחייה וירק המנוקד במציבות אבן מסתוריות…
בית הקברות המטופח מתוחזק בקפידה ע"י המועצה המקומית. הוא הוקם בשנת 1799 וכולל 21 מציבות.
אני מהלכת בין מציבות האבן העתיקות הכתובות בעברית וצמרמורת חולפת בגופי.
רוב התאריכים על המציבות מתחילים מאמצע המאה ה-19, כשהמציבה האחרונה במקום היא משנת 1941….
אני מזיזה מעט את נר הנשמה ממקומו כדי לחשוף את השם המלא: רגינה וילקס-גרס.
אני יוצאת מוטרדת מבית הקברות בידיעה שהסיפור הזה לא נגמר, עד שלא אדע את כולו.
בארכיון המקומי אני מגלה מה עלה בגורלה של הקהילה בתיאור קר ותמציתי:
"יום שלישי, 24 במרץ 1942- האזרחים היהודים הבאים נלקחו ע"י הכוחות הכובשים:"
ומתחת מצוינים 21 שמות.
כל הקהילה היהודית גורשה ביום אחד.
עת הייתה הולנד תחת הכיבוש הנאצי, רוכזו כל תושביה היהודיים של העיר, 21 במספר וגורשו לאמסטרדם ומשם לפולין אל מחנות ההשמדה.
מדי שנה ביום הגירוש – 24 במרץ, עורכים תלמידי בית הספר בזיריקזיי צעדה שקטה לאנדרטה צנועה שהוקמה ל"זכר תושבי העיר היהודים שגורשו, ומעולם לא שבו".
הם מקיימים טקס קצר ומניחים זר פרחים בצד הנושא את שמותיהם.
המחווה היפה של ההנצחה מרגשת אותי אבל אני מתוסכלת מהתיעוד הלקוני. בדומה לארכיון גם כאן מצוינים רק שמות המשפחה, נטולי שם פרטי, הנרמז רק באות בודדת.
למרות שאני מזהה שוב על האנדרטה את השם "וילקנס", שראיתי כבר בבית הקברות – הקשר ביניהם נותר עבורי כתעלומה. זוהי רשימה שמית שלא מספרת את סיפורם של האנשים שהיו.
מה שנותן לי קצה חוט לפתרון התעלומה הן אבני נגף זהובות, שנועדו לעשות בדיוק זאת.
Struikelstenen ("אבני הנגף" בהולנדית) הוא פרויקט בינלאומי מרגש המנציח את זכר האנשים שגורשו מביתם במלחה"ע ה-2 ומעולם לא שבו, באמצעות אבני זיכרון המקובעות במדרכה מול מה שהיה ביתם האחרון.
הפרויקט מכונה "אבני נגף" כי אבני הזיכרון המוצבות על המדרכה מאלצות אותך להתכופף כדי לקרוא את הטקסט, ולהרכין ראשך מולן.
על האבן הקטנה שגודלה 10 על 10 ס"מ – לוחית ברונזה זהובה הנושאת את שם האדם, שנת לידתו, התאריך והמקום בו מצא את מותו.
ההנצחה אינה רק עבור יהודים, כי אם עבור כל קורבנות הנאצים: צוענים, אסירים פוליטיים, נכים והומוסקסואליים – שאת חייהם וזכרם ניסו להכחיד.
"בעזרת פרויקט זה – אף אדם לא ישכח" אומר גונטר דמניג (Gunter Demnig) אמן גרמני יוזם הפרויקט, כשהוא מצטט באופן מפתיע דווקא מהתלמוד:
"אדם נשכח רק כאשר שמו נשכח".
אבני ההנצחה מול הבתים מחזירות לחיים את זכרם של האנשים שחיו בהם.
הם מעניקות פנים לשמות הלקוניים.
כל "אבן" מייצגת סיפור חיים שלם, עולם ומלואו, המוצג בפירוט באתר האינטרנט של הפרויקט.
עד עתה כבר הונחו למעלה מ-57,000 לבני זיכרון ב-1600 ערים וכפרים ברחבי מדינות.
23 מהם הונחו בשנה שעברה ב-9 כתובות בזיריקזיי.
רוצים לשמוע עוד על הסודות החבויים ב"ארץ הים" – מחוז האיים הדרומי של הולנד – לחצו כאן
