הנהייה אחר אידיאל היופי מתקיימת לכל אורך ההיסטוריה האנושית ובכל תרבויות העולם, אם כי כל תרבות מחזיקה בתפיסת יופי משלה שבאה לידי ביטוי באופן שונה.

מה שנראה נורמלי ומובן בעיננו יכול להיראות תמוה וחריג בתרבות אחרת, ולהיפך. ייתכן ומראה של נערה אפריקאית עם צלחת מתוחה על שפתה התחתונה מזעזע אתכם, אך אם תספרו לה כי ישנן נשים במערב המשתילות גושי פלסטיק בשדיים – היא תתקשה להאמין ולו בשל העובדה שבחברות שבטיות הדבר נחשב להשחתת השדיים, אשר מיועדים להזנה.                                        הכל עניין של תפיסה תרבותית. 

בחרתי בכתבה זו לסקור שלושה פולחני יופי ייחודיים לתרבותם: קשירת הרגליים בסין, ארוכות הצוואר בבורמה ומתיחת השפה בצלחת באתיופיה. למרות שהם נראים שונים בתכלית זה מזה – הופתעתי לגלות קווי דמיון מפתיעים ביניהם, שאולי גם אינם מקריים.

קשירת כפות רגליים בסין

מנהג קשירת הרגליים הנקרא: "פרח הלוטוס"  שלט בסין כאלף שנים ונועד להדגיש את מידתן הקטנה של כפות הרגליים הנשיות . האגדה מספרת כי רקדנית יפהפייה אשר רקדה בפני קיסר סין כה הקסימה אותו בכפות רגליה הקטנות הקשורות בסרטים, עד כי השאיר אותה לחיות עמו בארמון.  סיפור רומנטי זה מזכיר את האגדה על סינדרלה ונעל הזכוכית המכאיבה שהתאימה רק למידת כף רגלה הזעירה, אך מקור המנהג בסין נבע ממניעים הרבה פחות רומנטיים. קשירת הרגליים שימשה למעשה כאמצעי להקשות על פילגשי הקיסר להימלט מארמונו באמצעות הגבלת תנועתן וגזרה עליהן  חיים של איפוק מעודן, בטלה מאונס ונאמנות כפויה. 

קשירת הרגליים אשר הופכת עד מהרה לסמל סטטוס מתפשטת מארמון הקיסר ומושרשת במהלך מאות השנים בצורה כה עמוקה בתרבות הסינית עד כי אישה בעלת כפות רגליים רגילות נחשבה פגומה ולא ראויה לשידוך.

ההליך המכאיב החל בגיל צעיר מאוד ובמהלכו נמחצו האצבעות תחת כף הרגל וקובעו בקשירה הדוקה בתחבושות לחות אשר התייבשו ויצרו מעין תבנית מגובסת, אשר מנעה מן הרגל לגדול בצורה נורמלית.  למרות הכאב המייסר, הזיהומים שנגרמו בשל הקשירה הממושכת והסבל הצפוי להן בכל חייהן עקב תנועה מוגבלת עד כדי נכות של ממש – ילדות אלו התייחסו לקשירה כאל טקס התבגרות נשי המודד את יכולתן לעבור "התפתחות" ומשפר את סיכוייהן להינשא בעתיד והן היו משוות את כפות רגליהן ומקנאות בבעלת הרגליים הזערוריות ביותר, אשר תהא יותר מבוקשת בעתיד. 

מנהג קשירת הרגליים אשר שלט בסין למעלה מאלף שנים הוצא מחוץ לחוק בתחילת המאה ה-20, אך למרבה האירוניה את "העינוי הסיני" הזה אימצו מרצון נשים רבות במערב ולמרות כאבי הרגליים והגב המייסרים – הן נועלות נעלי עקב גבוהות ודקיקות המאלצות אותן ללכת על קצות האצבעות בצעדים קטנים ועדינים, ממש כמו הנשים קשורות הרגלים בסין.

ארוכות הצוואר

בתרבויות רבות, "צוואר ברבור" דק וארוך מסמל אידיאל יופי נשי. ובשבט הפאדאנג (Padaung) בצפון בורמה, הנשים מאריכות את צווארן באופן מלאכותי באמצעות טבעות פליז אותן הן עונדות זו על גבי זו. 

זקני השבט מספרים כי הטבעות נועדו להגן על נשות השבט לאחר שטיגריס אכזרי תפס את יפיפיית הכפר בצווארה, אך למעשה העובדה שמסורת ארוכת שנים זו ייחודית רק לשבט הפאדאנג (שפירוש שמו: עונדות הפליז) ורק עבור נשים – מרמזת כי היא הגדירה את שייכותן לשבט והבטיחה את נישואיהן בתוכו. 

גם כאן מתחיל התהליך בגיל צעיר. את חמש הטבעות הראשונות מתאימים לילדה כאשר היא בת חמש, ומדי שנה מוסיפים טבעת נוספת לצווארה כשהמטרה להגיע למקסימום טבעות, העומד על 32 טבעות.

טבעות הצוואר הכבדות, שמשקלן הממוצע מגיע ל- 5 ק"ג, דוחקות את עצם הבריח כלפי מטה בזווית של 45 מעלות וגורמות לאשליה של צוואר מוארך, כמו של ג'ירף. הנשים עונדות טבעות גם סביב הזרועות והרגליים, כך שאישה בוגרת נושאת נטל קבוע שמשקלו נע בין 20-25 ק"ג. ככל שמספר הטבעות רב יותר והמשקל רב יותר – כך רמת הפעילות היומיומית של האישה פוחתת: היא אינה יכולה לזוז בחופשיות ומוגבלת בתנועתה עד כדי אורח חיים יושבני.

 

אנחנו אולי לא עונדות טבעות מתכת כדי להאריך את צווארנו, אבל בחיי היומיום שלנו אנו משתמשות באופן תדיר באביזרים שמעצבים את גופנו למרות חוסר הנוחות הכרוך בהם. כל אישה שלבשה אי פעם מחוך, בגד מחטב או אפילו חזיית פוש אפ עם ברזלים תומכים – יודעת בדיוק על מה אני מדברת…

מתיחת השפה בצלחת

בשבטים רבים באתיופיה נשים המותחות את שפתן התחתונה באמצעות צלחת חרס גדולה נחשבות כהתגלמות היופי. יש הטוענים כי מתיחת השפה, הנפוצה בקרב השבטים ששמשו כמקור עיקרי לעבדות,   נועדה לכער את הנשים בעיני סוחרי העבדים על מנת להגן עליהן אך למעשה זהו טקס מעבר לבגרות המעמיד במבחן את יכולתה של הנערה לשאת כאב ומכמת את ערכה לנישואים.

כאשר הנערה מגיעה לבשלות מינית ומוכנה להינשא, יוצרים חתך בשפתה התחתונה ומותחים אותה באמצעות צלחת חרס קטנה, המוחלפת בהדרגה בצלחת גדולה יותר ויותר. זהו תהליך כואב וממושך אך הנערות נושאות אותו בגבורה משום שצלחת גדולה יותר  משמעה: מוהר גבוה יותר שיינתן עבורן, אשר יכול להגיע אפילו ל- 60 פרות!

לאחר הנישואין האישה יכולה להסיר את הצלחת אבל "המראה המשוחרר" אינו מלבב ואולי כוונתו להרחיק מחזרים פוטנציאלים מן הנשים הנשואות בשבט… 

שפתיים נשיות תפוחות נחשבות סקסיות מכיוון שנפיחותן מרמזת על גירוי מיני עז.  נשים רבות בעולם מדגישות אותן באמצעים שונים, החל מצבעי שפתון בוהקים, איפור קבוע ואפילו הזרקות המעניקות להן מראה תפוח. משעשעת במיוחד היא תופעת "פרצוף הברווז" (Duck face) שצמחה מתרבות הסלפי, והצילום העצמי בטלפון הסלולרי בה משרבבת המצולמת את שפתיה מול המצלמה בהבעה מחושבת שאין בה כל ריגוש מיני.   

בסקירת פולחני היופי הללו נראה שכל חברה מייצרת מיתוס יופי משלה ומשכפלת אותו שוב ושוב דרך דימויים תרבותיים שונים, אך למעשה יש בסיס משותף לפולחני היופי:

  • הם תמיד מיושמים על נקבות ומוטמעים בגיל צעיר, טרם התבגרות המינית.
  • הם מתמקדים באיבר המשדר איתות מיני נשי: שפתיים, צוואר, כפות רגליים – ומדגישים אותו בצורה מוגזמת.
  • הם מקבלים תוקף בסיפור מיתולוגי המציג את האישה כעדינה ופגיעה ומעורר את האינסטינקט המגונן של הזכר האנושי אך למעשה טומנים בחובם מרכיבים של צמצום, הקטנה או הגבלת תנועה אשר מנציחים את הנשים כ"מין החלש" .
  • הם תמיד כרוכים באי נוחות או כאב (לעיתים עד כדי פגיעה ונכות לצמיתות) ונושאים עימם את המסר שכל אישה מכירה – "בשביל יופי צריך לסבול".
  • הם מסמנים את שייכותה, מכמתים את התאמתה להיות אישה טובה ולמעשה מגדירה את ערכה.

תחשבו כמה משאבים אנחנו משקיעות כדי להתאים לאידיאל היופי שהחברה שלנו קבעה עבורנו. כמה זמן, אנרגיה, כסף, כאב וחוסר נוחות היינו יכולות לחסוך לעצמנו או להשקיע בדברים אחרים, שישפרו את החיים שלנו, במקום להתרכז בשיפור עצמי מתמשך.

ולמרות זאת, בכל תרבות אנחנו הנשים ממשיכות להשתעבד לפולחן היופי ומנסות בכל כוחנו להיאחז בו כי החברה שלנו משדרת לנו כי מראה חיצוני הוא מדד מרכזי להצלחה עבור בנות "המין היפה" וערכנו החברתי נקבע לפי מידת היופי שלנו.

Share on facebook
Facebook
Share on google
Google+
Share on twitter
Twitter
Share on linkedin
LinkedIn

הצטרפו למועדון "החברים של חבשושית-חינם", השאירו פרטים וקבלו מתנה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן