זו שעת בין ערביים, השמש עומדת לשקוע על הכיכר המרכזית בכפר ההררי גבוי (Gavoi) הממוקם במרומי רכס ג'נרג'נטו אשר בלב סרדיניה. קולות תופים רועמים מסביבי ואל הכיכר מרוצפת האבנים נוהרים מן הסמטאות הסמוכות עוד ועוד אנשים לבושים ברדסים כהים בפנים מושחרות בפיח.
חלק מסתירים את פניהם תחת מסיכות עץ שחורות בעלות הבעה מאיימת, ואילו המהדרין מתהלכים כשלראשם מסיכות מעוררות אימה עשויות עצמות ועורות בעלי חיים וגופם מכוסה פרווה.
רבים מהם נושאים תופים מסורתיים עשויים בעבודת יד והם מכים בעזרת מקלות עץ על העור המתוח במקצב רועם אשר יוצר ציפייה לבאות.
הצפיפות הולכת וגוברת. מכל עבר נפתחים בקבוקים והיין נמזג בנדיבות.
כוס הפלסטיק הקטנה שאני מחזיקה בידי לא מפסיקה להתמלא מחדש בכל פעם שאני שותה, ואני מבינה שכדי לא להשתכר כדאי שאשאיר אותה קצת מלאה. זה לא ממש עוזר לי – זוהי חגיגה של היינות החדשים שענביהם נבצרו בביקור האחרון שלי באוקטובר וכולם שותים בהנאה רבה וללא מעצורים.
האווירה הופכת מרוממת מרגע לרגע.
הכיכר כבר מלאה מלהכיל את מאות האנשים המצטופפים בה והם מתנקזים אל הסמטאות הסמוכות בנגינה ושירה רמה המלווה ביללות שמחה. נחיל של אנשים סוחף אותי עמו ואני משחררת ומתמסרת למקצבי התופים והאקסטזה.
כמו בכל מקום בעולם, הקרנבל בסרדיניה (Su Carrasegare) הוא עונה של חגיגות פרועות אשר מתקיימות ממש לפני תקופת הצום הנוצרית.
למרות זאת, הטקסים העתיקים שנשמרו בסרדיניה שונים מאוד מן הקרנבלים המודרניים העליזים שאנו מכירים, ושורשיהם נעוצים עוד בעידן הנוראגי הקדום, טרום הנצרות.
הקרנבל בסרדיניה, ובייחוד בברבג'יה אשר בלבו הפראי של האי, מייצג מסורת קדומה בת אלפי שנים של חברות רועים-חקלאיות בעלת תפקיד חברתי ברור: טקסי פולחן פגאניים שנועדו לפייס את הרוחות הרעות ולהביא שפע וברכה לקהילה.
החגיגות שהתקיימו בעיצומו של החורף הקר והחשוך, בחודשים פברואר ומרץ, ייצגו את חרדתו של האדם לנוכח הטבע הרדום וחוסר הודאות של הקיום, ונועדו לבשר חיים ופריון עם לידתו המחודשת של הטבע לקראת בוא האביב.
מסביב למדורות טקסיות התקיימו חגיגות יצריות שכללו שתיית יין לשכרה, אכילת בשר נא, ריקודים, אורגיות המוניות (כן, כן!!) והקרבת סמלית של חיה – טקס שנועד לדמות את ההקרבה הבסיסית למען טובת הקהילה.
באמצעות הקרנבלים שחררו האנשים את הלחץ האישי והחברתי, את עול החיים הקשים. החגיגות היוו מעין היתר חברתי לצאת מהתחום אל הכאוס, להתפרע למשך פרק זמן מוגדר ומוגבל מראש ולשוב בחזרה אל התחום.
עם הזמן, אומצו החגיגות על ידי מוסדות דת ושלטון שהוסיפו להם סממנים דתיים ומיהרו לנכס אותם למען תועלת המנגנון השולט ולמרות זאת, הטקסים הקדומים המשיכו להתקיים זמן רב מאוד, בייחוד בכפרים המבודדים של סרדיניה, אם כי בגרסה מעודנת יותר אשר ממירה את טקס הקורבן בתהלוכה סמלית.
למרות השוני בין הכפרים השונים בסרדיניה במראה הדמויות – הרעיון מאחורי הטקס הפיוס דומה וכולל שתי דמויות שהן אב טיפוס: דמות הפרא החייתי ודמות השומר.
כשהם לבושים עור חיה ונושאים על גבם פעמוני בקר, פניהם מושחרות ומוסתרות תחת מסיכה בדמות חיה – מובלים הקורבנות באמצעות השומרים לקראת "מותם" בעוד השומרים מונעים מהם להימלט מגורלם. שתי הקבוצות נעות יחד בתיאום, ממש כמו בריקוד.
באמצעות הריקוד ואמצעים פולחניים אחרים הנעשים תוך לבישת המסכה, שומט האדם את זהותו היומיומית המוכרת המגבילה אותו כל כך בחוקיה ובהרגליה ומפליג אל מחוזות קיום שונים לחלוטין; אל עולם הרוחות, השדים, החיות והאלים. המעבר הרגעי אל אותם מחוזות עלומים וזהויות נסתרות מאפשר לאדם להפוך בעצמו לאחד מהיצורים השולטים במחוזות אלו וממתנת את הפחד הקמאי מהם.
