הקולינריה המשובחת של סרדיניה מנקודת מבט אישית

למצוא אוכל לא טעים בסרדיניה זו משימה בלתי אפשרית ולא במקרה אני חוזרת מכל ביקור שלי באי עם מטען עודף של כמה קילוגרמים טובים (לא במטען, עליי….)

אז הנה עשר דוגמאות לקולינריה המשובחת של סרדיניה מנקודת מבט אישית:

  1. קפה אספרסו – בכל פעם שפגשתי מכר ברחובות הכפרים והערים בסרדיניה הוא הזמין אותי בחיוך אל הבר המקומי הסמוך לקפה. זה מתבקש כמו ברכה לשלום, ואני שלא רציתי להעליב בסירוב, מצאתי את עצמי שותה עוד ועוד ספלי קפה עד שבשלב מסוים הידיים שלי התחילו לרעוד מעודף קופאין (תדמיינו איך זה משפיע על היפראקטיבית כמוני…). ובכלל, קפה באיטליה הוא תמיד אספרסו קטן, ואת כל השאר – אמריקנו, קפוצ'ינו או מקיאטו – ישתו לרוב התיירים. אין ספק שהמבט המזועזע של חבריי המקומיים כששלפתי את נס הקפה הפושטי של "עלית" – יישאר לנצח חקוק בזיכרוני…

2.  גבינת פקורינו סרדו – לעולם לא אשכח את הפעם הראשונה שטעמתי את הגבינה האלוהית הזו… 

במרתף גבינות בחוות רועים קטנה בצעו עבורי בסכין חדה וללא גינונים מיותרים חריץ גבינה קשה עם טעם מעושן… היא נחשבת לאחת מהגבינות הטובות בעולם – עשויה מעיבוד גולמי של חלב כבשים טרי ומכאן גם שמה: פקורה=כבשה. 

הרועים טוענים כי אחד הסודות לטעמה המשובח הן הכבשים בסרדיניה שרועות בנחת במרחבי הטבע האדירים,  כשהן ניזונות מעשבי התיבול המקומיים.

3. פנה קאראסו (Pane carasau) – לחם הרועים המסורתי של סרדיניה נראה כמו נייר מיובש ובשל כך מכונה: "קרטה דה מוסיקה" (דף התווים). אבל אל תתנו לשם להטעות אתכם: הוא פריך בטעמו וכשמוסיפים לו זרזיף של שמן זית וקורטוב מלח לצד גבינה טובה – פשוט אי אפשר להפסיק לאכול אותו! למרות שאפשר לרכוש אותו בכל חנות, רבות מהנשים בסרדיניה ממשיכות לאפות אותו בתנורים בבתים, והצפייה בתהליך האפייה היא חוויה מרתקת בפני עצמה.

4. נקניקים (Salsiccia Sarda) – זהו אחד מהמאכלים האהובים עליי בסרדיניה, אבל כשהצהרתי על כך בקול פרצו כל הנוכחים בחדר בצחוק גדול. מסתבר שגם בסרדיניה יש לנקניק כפל משמעות… הוא לא מומלץ לשומרי כשרות או משקל בשל העובדה שמדובר בבשר חזיר עתיר שומנים. לרוב הוא מוגש כמתאבן לפני תחילת הארוחה לצד גבינות וזיתים. אני כל כך מכורה לטעם שלו עד שבכל נסיעה חזרה אני מעמיסה את המזוודה שלי בכמות שמספיקה לשנה… מה הפלא שעצרו אותי במכס הפעם האחרונה? לך תסביר להם שחמישה ק"ג נקניק נועדו לצריכה אישית…

5. פיצה (Pizza) – זו אמנם אינה המצאה סרדית, אלא תופעה איטלקית חוצת מחוזות אבל אי אפשר להתעלם מכמות מגשי הפיצה שהערתי לתוכי בכל ביקור באי. זה מתחיל מבצק דק ופריך שנאפה על לוח אבן לוהט בתנור עם אש פתוחה, וממשיך בתוספת של אינספור אפשרויות וקומבינציות כמיטב היצירתיות והדמיון המקומיים: עם מבחר גבינות או שפע נקניקים, צמחוניות או על טהרת מאכלי הים, לבנות או חריפות – הכל אפשרי (כולל בתוספת צ'יפס!) והמחירים פשוט מצחיקים…   

6. פסטה מקומית (Maharrones) לכל מחוז באיטליה פסטה טיפוסית משלו וזו הסרדית מכונה: Maharrones  שמשמעה: "עיגולים קטנים". אלו עיגולי ניוקי בגודל טביעת אצבע שעשויים קמח סמולינה, מים ביצה ומעט מלח. כאן ברבים מהבתים לא קונים את זו המוכנה אלא מכינים פסטה טרייה בעבודת יד שנעשית באחווה משפחתית משותפת של נשות הבית. הן מועכות את עיגולי הבצק כנגד משטח עם דוגמא וכך יוצרות את המרקם הייחודי הכולא את הרוטב בתוכו. כשראיתי את הסבתא בפעולה נותנת עבודה הבנתי ששום מכונה לא מחליפה שנים של ניסיון.

7. פורצ'דו (Su Porcheddu) – זהו חלק הארי בארוחת רועים טיפוסית אשר לרוב מתקיימת בסביבתה הטבעית: בין עצי אלון עתיקים תחת כיפת השמיים. חזרזיר צעיר (ליתר דיוק: חזרזירה שטעמה מתוק יותר) נצלה באיטיות עד להשחמה מעל ענפי הדס המשחררים ארומטיות אל תוך הבשר הנימוח. מנה זו מסמלת עבור הסרדים שמחה ורווחה והם נוהגים להכין ולחלוק אותה בנדיבות באירועים מקומיים. ראו הוזהרתם – הריח שעולה מן הגריל יכול להוציא אדם מדעתו!

8. יין קנונאו (Cannonau) – אין ארוחה בסרדיניה שאינה מלווה בלגימת כוס היין המקומי (אחת לפחות!) ואפילו מאריכי החיים נוהגים ללגום בקביעות מ"שיקוי הנעורים של סרדיניה" העשיר בנוגדי חמצון. לכל משפחה יש שטח אדמה בקמפניה (האזור מסביב לכפר), בו הם מגדלים את הענבים עזי המראה והטעם, ויום הבציר והכנת היין הוא יום חגיגה אמיתי בו נוטלים חלק חברים ובני משפחה רבים.

9. סיאדס (Seadas) – הקינוח הסרדי האהוב עליי ביותר: לביבות במילוי גבינת פקורינו המטוגנות קלות ומציעות שילוב מענג בין מתיקות הדבש העוטף אותן ומליחות גבינת הפקורינו הנמסה בתוכן. זהו קינוח מיוחד שנשות הרועים היו מכינות לבעליהן כאשר אלו היו שבים באביב עם עדרי הצאן לאחר שהות ממושכת בשדות המרעה. ומי יכול לעמוד בפיתוי שכזה?… למי שרוצה לטעום בעצמו – הנה המתכון להכנה ביתית של הקינוח השחיתותי הזה…

10. אקווה ויטה (Acqua vita)- כמובן שהסרדים לא יחמיצו עוד סיבה לשתות והם חותמים כל ארוחה דשנה בשתיית כוהל מזוקק שנקרא: "מי חיים", אבל אחרי ששותים ממנו לגימה ומרגישים את הבעירה מתפשטת מטה אל חלל הבטן, מבינים למה המקומיים מכנים אותו "מי-אש" (Abbardente). אחוזי האלכוהול שבו מגיעים ל-50% והוא מומלץ רק לנועזים מבינכם, שיודעים להתמודד עם אלכוהול מאתגר.

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב google
Google+
שיתוף ב twitter
Twitter
שיתוף ב linkedin
LinkedIn

הצטרפו למועדון "החברים של חבשושית-חינם", השאירו פרטים וקבלו מתנה

גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן